לפני כחצי שנה,
במרכז שבו מועברות סדנאות,
צוטטתי לשני מנחים ותיקים,
ומשהו שם תפס אותי.
אחד מהם סיפר:
״אני נכנס לכיתה, והוא יושב שם.
בחור צעיר, תקוע באייפון שלו,
עם רגל על השולחן.
אני מסתכל עליו.
והוא בשלו.
שקט בכיתה…
כל המבטים כמו שופט טניס:
עליי, עליו,
עליי, עליו.
*(יש מצב שאת הדרמה עם השופט אני הוספתי)*
לאט לאט אני מתקרב ומסתכל עליו.
הוא מואיל בטובו להסיר מבט מהאייפון,
ובוהה בי במבט אדיש.
אמרתי לו לצאת מהכיתה,
ובחוץ אמרתי לו במבט מאיים:
״אתה לעולם לא נכנס אלי לסדנה.״״
עכשיו תראו.
לא שאני מצודד באותו בחור, שנהג בזילזול
כלפי המנחה, אבל בכל זאת…
יש את הקטע הזה של השלוש אצבעות שמופנות כלפינו…
הרי אותו בחור צעיר כנראה פשוט לא התעניין
בתכנים שהמנחה העביר.
או אולי לא הבין למה כדאי לו להקשיב,
ומה יצא לו מזה.
וזו היא העבודה של המנחה או המרצה.
התופעה הזו חוזרת על עצמה בעיקר אצל
מנהלים, מפקדים או מורים,
שמניחים שמעצם ההיררכיה, כולם יקשיבו להם.
אז לפעמים הקהל יהיה בשקט,
לפעמים הוא ייראה כאילו הוא מקשיב.
אבל זה לא מספיק!
אנשים צריכים שיהיה להם מעניין,
שיהיה להם רלוונטי,
ושהם ידעו עם מה הם יצאו!
ואת זה חשוב שנבהיר בכל פעם שאנחנו
מדברים, כשאנחנו רוצים שבאמת יקשיבו לנו.